פסק-דין בתיק רע"א 21915-07-13

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת ג' טנוס) מיום 9.6.13, אשר הורה על דחיית הבקשה שהוגשה ע"י המבקש להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 6.5.07 וכן הורה על דחיית הבקשה לביטולו של פסק הדין (להלן: "ההחלטה").

רקע:

המבקש, עו"ד במקצועו, ייצג את המשיבים בבית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 501/06, בפני כב' השופט י' כהן, בתביעה שהוגשה כנגד אחרים ושעניינה במקרקעין הידועים כחלקה 7 בגוש 13379 מאדמות כפר עראבה (להלן: "המקרקעין").

בתמורה לשירותי הייצוג שניתנו ע"י המבקש, במסגרת ההליך האמור, החתים המבקש ביום 9.7.2006 את המשיבים על כתב התחייבות וייפויי כוח בלתי חוזרים, לפיהם הוא זכאי ל-1,000 מ"ר מהמקרקעין הנ"ל בגין שכר טרחה (להלן: "כתב ההתחייבות" ו"ייפויי הכוח").

ביום 15.11.06 הגישו המשיבים לבית משפט השלום בעכו (כב' השופטת ג' טנוס) תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 1097/06) במסגרתה עתרו כי בית המשפט יצהיר שכתב ההתחייבות וייפויי הכוח בטלים, וכי אין למבקש זכות לקבל את שכר טרחתו באופן שיקבל 1,000 מ"ר מהמקרקעין שבבעלותם, מאחר שהחתימה נעשתה תוך כדי אילוץ ובניגוד לסעיף 9 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986, האוסר על תשלום שכ"ט עו"ד שלא בכסף.

בד בבד, הוגשה ע"י המשיבים בקשה לצו מניעה זמני וביום 5.11.06 ניתן צו כנגד המבקש.

ביום 25.4.07 הוגש הסכם פשרה בתיק ה"פ 1097/06 האמור בו ביקשו הצדדים מבית המשפט להצהיר כי כתב ההתחייבות וייפויי הכוח בטלים, וכי בתמורה לייצוג המשפטי שניתן ע"י המבקש בהליך בבית המשפט המחוזי, ישלמו המשיבים למבקש שכ"ט בסך של 10,000 ש"ח כולל מע"מ (להלן: "הסכם הפשרה").

לאחר שהתקבלה הודעת הבהרה מטעם שני הצדדים, בנוגע לתוכן הסכם הפשרה, ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ביום 6.5.2007 ע"י כב' השופטת ג' טנוס (להלן: "פסק הדין").

ביום 20.5.12 הוגשה בקשה בבית משפט קמא לביטול פסק הדין, האמור, ומתן ארכה להגשת בקשה לביטולו.

ביום 9.6.13 ניתנה ההחלטה, מושא בקשת רשות הערעור, הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין ואת הבקשה להארכת מועד להגשתה; כמו כן, הושתו על המבקש במסגרת ההחלטה הוצאות בסך של 4,000 ש"ח.

על ההחלטה האמורה הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת בפניי.

השתלשלות ההליכים שבין הצדדים בקצירת האומר:

ביום 20.5.12, בחלוף 5 שנים, הגיש המבקש, כאמור, בבית משפט השלום בעכו (בה"פ 1097/06) בקשה לביטול פסק הדין שניתן במסגרתו, שאישר הסכם פשרה בין הצדדים, בצד בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה. במסגרת הבקשות טען המבקש כי הסכם הפשרה, שהוגש לבית המשפט, לא נחתם על ידו, וכי החתימה המופיעה על ההסכם מזויפת. המבקש הוסיף וטען, כי לא הומצאו לו בעבר כתבי בי-דין ואף לא פסק הדין בתיק דנן, וכי לראשונה ידע אודות פסק הדין רק ביום 7.5.12 לאחר שפנה למשרדו של עו"ד אפרים ארנון על מנת שייצגו בהליכים אחרים, או אז התגלה לעו"ד ארנון קיומו של פסק הדין.

במסגרת ההליך בבית משפט קמא התנגדו המשיבים לבקשה וטענו כי הסכם הפשרה נחתם ע"י המבקש, בנוכחותו של העד מר חליל ח'טיב, וכי מר חליל ח'טיב אף דאג מאוחר יותר להעביר למבקש סך של 35,000$ עבור שכ"ט, כשהם מדגישים כי בהסכם הפשרה צוין, לבקשת המבקש, סכום נמוך יותר. עוד צירפו המשיבים את תצהירו של מר ג'מאל סייד אחמד אשר הצהיר כי המבקש הודה בפניו כי חתם על הסכם הפשרה.

המשיבים הוסיפו וטענו, כי חרף הסכם הפשרה, המבקש רשם הערת אזהרה על זכויות המשיבה 1 במקרקעין שבמחלוקת, לטובת מר איהאב קראקרה, אשר רכש, לטענתו, זכויות במקרקעין מהמבקש בהתבסס על אותו ייפוי כוח. בעקבות כך הגישו המשיבים, בשעתו, תלונה במשטרה בטענה לזיוף ולמרמה וכן הגישו תובענה לבית משפט השלום בעכו בת"א 2790/07, אשר נדונה בפני כב' השופט ז' סאלח שם עתרו לביטול העסקה במקרקעין ומתן פסק דין המצהיר כי ייפוי הכוח בעניינה של המשיבה 1, בטל.

המשיבים מציינים כי ביום 2.9.2009 ניתן פסק דין ע"י כב' השופט ז' סאלח, בהסכמת הצדדים, בו נקבע כי הסכם המכר, וכן ייפוי הכוח הבלתי חוזר שנחתם בין המשיבים למבקש, בנוגע לקרקע בשטח 1,000 מ"ר מהמקרקעין, בטלים, וכי אין למבקש כל זכויות במקרקעין הללו. פסק הדין ניתן לאחר שהמבקש הצהיר לפרוטוקול במסגרת ישיבת ההוכחות כי הוא מסכים לקבלת התובענה נגדו.

בנוסף, מציינים המשיבים כי לאחר מתן פסק הדין ע"י השופט ז' סאלח הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 44759-02-10) שנדונה בפני כב' השופטת ת' שרון נתנאל, במסגרתה אוזכר פסק הדין האמור שנתן תוקף להסכם הפשרה. המשיבים טענו שם כי יש לדחות את טענות המבקש כי לא ידע על פסק הדין מיום 6.5.07 וכי לא חתם קודם למתן פסק הדין על הסכם הפשרה, וזאת נוכח העובדה שפסק הדין אוזכר במספר כתבי בי-דין בהתדיינויות שונות בין הצדדים, ועל כן המבקש מנוע לטעון כי לא ידע עליו.

המבקש מצידו טען כי העובדה שפסק הדין, שנתן תוקף להסכם הפשרה צורף בעבר להליך אחר, אינו יכול להוות המצאה כדין, וכי המבקש לא הבחין בו עקב מצבו הבריאותי באותה עת, בעקבות פציעתו בתאונת דרכים קשה.

בסופו של יום ההליך בבית המשפט המחוזי נמחק מחוסר מעש.